פלישת הטורקים לקפריסין

» היסטוריה » פלישת הטורקים לקפריסין

הפלישה הטורקית לקפריסין קרתה ב-20 ליולי 1974 וזאת בשל הפיכה צבאית באי ותפיסת השלטון על ידי ארגון קפריסאי יווני לאומני שמטרתו הייתה לספח את כל האי ליוון.

המערכה קיבלה את השם "מבצע אטילה" ונמשכה עד אוגוסט 1974 תוך התבססות של מסדרון שליטה טורקי מהחוף הצפוני של האי ועד לעיר הבירה ניקוסיה.

לאחר שלא הצליחו להגיע להפסקת אש, כבשו הטורקים את כל החלק הצפוני של האי בפעילות שכונתה "מבצע אטילה 2" וכך הפך האי מחולק לשניים – בחלק הצפוני קמה הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ובחלק הדרומי המשיכה להתקיים הרפובליקה של קפריסין.

הרקע לפלישה

הרקע לפלישת הטורקים מזכירה בצורה עקיפה את מה שהתחולל במאה ה-16, אז האימפריה העות'מנית כבשו את האי מידם של הונציאנים.

בכך החלה שליטת העות'מנים באי מ-1570 ועד 1878 במהלכה היגרו אליה תושבים טורקים רבים.

לאחר קונגרס ברלין ב-1878 עברה קפריסין לשליטה של הבריטים, כשהאי מסופח אליהם באופן רשמי ב-1913.

השלטון הבריטי באי התנהל בסך הכל בצורה מתונה, אך ב-1955 החל המצב באי להחריף ועמו גם היחסים בין היוונים והטורקים.

יורגוס גריווס הקים את ארגון "אאוקה" – ארגון הלוחמים הקפריסאים הלאומי, אשר החלה בהתנגדות אלימה כנגד הבריטים וזאת מתוך כוונה להביא את האי לאיחוד עם יוון עצמה.

מנגד גורמים מהאוכלוסייה הטורקית דרשו שהאי יחולק לשתי ישויות נפרדות.

אלו הביאו ליחסים רעים בין שתי הקהילות באי לתוך שנות ה-60, כשבשנת 1959 נחתם בלונדון הסכם שמסיים את השליטה הבריטית באי ובכך יזכה האי לעצמאות.

בהסכם נקבע שהאי לא יאוחד עם יוון וגם לא יחולק לשתי ישויות נפרדות.

בין היתר יהיו הבריטים יחד הם היוונים והטורקים ערבים לביטחון האי.

בשנת 1960 זוכה קפריסין בעצמאות, אך מנגד יחסי היוונים והטורקים באי רק החמירו לאחר שנשיא קפריסין מקאריוס השלישי הציע לערוך 13 תיקונים בחוקה. התעצמות הקיטוב המשיכה גם כשהאוכלוסייה הטורקית באי החלה להתרכז במובלעות. ב-1964 הקימו בעיר את "כוחות שמירת השלום של האו"ם בקפריסין". הממשל הטורקי והיווני התערבו באופן מתמשך במה שקורה באי, כשהיוונים שואפים לסיפוח האי ליוון והטורקים מעוניינים עדיין בחלוקתו.

ב-1971 הוקם באי כוח צבאי קפריסאי-יווני בשם EOKA-B. הכוח הוגדר כארגון טרור על ידי הטורקים והבריטים ואף על ידי מקאריוס עצמו. בהמשך הגבירה החונטה היוונית הצבאית את שליטתה בארגון זה ובעידודה תפס הארגון ביולי 1974 את השלטון באי, מה שהביא לתגובה של הטורקים בראשות ממשלתו של בולנט אג'וויט.

מבצע אטליה הראשון

בתאריך 20 ביולי 1974 בחמש לפנות בוקר החלה פלישת הטורקים לאי. פלישה שקיבלה את השם "מבצע אטילה" ונודעה גם בשם "מבצע השלום בקפריסין". המבצע התרכז לאורך רצועת החוף שמצפון לרכס גירנה ומדרום לרכס בסמוך לעיר ניקוסיה. מטרת המבצע הייתה להגיע עד ל"קו אטילה" שכיום מוכר כ"קו הירוק" ונמתח בין גזימאוסה במזרח ומפרץ גוזליורט במערב

השלב הראשון של המבצע היה ביסוס ראש גשר בצורת משולש הפוך שקודקודו בעיר ניקוסיה ובשלב השני כיבוש והשתלטות על השטח שמצפון לקו הירוק.

 

מבצע אטליה השני

עם כשלון השיחות בז'נבה בשוויץ החל מבצע זה ב-14 לאוגוסט 1974 ובו כבשו הטורקים את גוזליורט במערב. ביום למחרת, בשעות הערב, קרסה סופית ההגנה היוונית קפריסאית בעיר פמגוסטה. הכוח היווני קפריסאי נסוג לעיר ניקוסיה שם נערכו קרבות טנקים. ב-16 לאוגוסט בשעות הערב כבשו הכוחות הטורקים את לפקה ואף הגיעו ל"קו אטילה".

הטורקים הודיעו כי הם מקבלים את הפסקת האש, כשמנגד הלחימה עצמה המשיכה באזור שדה התעופה עד התפוררות ההגנה היוונית. ב-17 לאוגוסט איגפו הטורקים את ניקוסיה ממזרח, ניתקו את הכביש המוביל מהעיר דרומה לכיוון העיר לרנקה ושחררו את המובלעת הטורקית בלורוג'ינה ,אשר הייתה הנקודה הדרומית ביותר אליה הגיעו הכוחות הטורקים במהלך פלישתם. במבצע זה כבשו הטורקים כשליש מהאי כשהבירה ניקוסיה נחצתה לשתי ערים.

תוצאות הפלישה

לאחר מספר ימי לחימה בא לסיומו שלטון החונטה הצבאית של היוונים. הצבא הטורקי לא התפנה מהאי ובשנת 1975 הכריזו הטורקים באי על הקמת "המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין". בהכרזה זו הייתה אמורה לקדם הקמה של מדינה פדרלית שתכלול בתוכה את כל שטח האי, אך יוזמה זו נדחתה על ידי קפריסין עצמה, האו"ם והקהילה הבינלאומית.

לאחר כשמונה שנים בהם התקיים מו"מ שלא הביא לתוצאות הכריזו הטורקים על עצמאות חלקם באי בנובמבר 1983 ואימצו את השם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". שום מדינה או ארגון בינלאומי מלבד טורקיה אינו מכיר במדינה זו. מהצד הטורקי מכונה קפריסין היוונית "המנהל היווני של דרום קפריסין".

למרות שהמדינה הטורקית מהווה ישות ריבונית מעשית היא מתנהלת בצורה המזכירה נפה טורקית, יותר מאשר מהתנהלות מדינה בעלת מאפיינים כמו אלו של טורקיה עצמה או דומות לה. למול זאת, קפריסין היוונית חולקת את שפתה וההמנון שלה עם יוון והיא אף חלק מהאיחוד האירופי.

לאחר הסכם לוזאן ב-1923 עברו כ-200 אלף קפריסאים יוונים שהתגוררו בצפון האי אל החלק הדרומי, כשבמקביל כ-60 אלף קפריסאים טורקים עברו לצד הטורקי. בנוסף לכך, היגרו מטורקיה עצמה אל החלק הטורקי של האי עשרות אלפי תושבים. כ-2,000 אזרחים משני הצדדים נרשמו נעדרים בין השנים 1960 ל-1974.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *